חד גדיה

 חד גדיה

הרב ארי דוד קאהן

ספר תולדות יעקב יוסף - פרשת ויקהל - אות ג

ואגב יבואר ענין מה זה שכ' בהגדה דפסח, אחד מי יודע אחד אני יודע וכו', עד שלשה עשר מי יודע וכו' וגם סדר ענין חד גדיא וכו' עד ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות וכו', שהם דברים נעלמים ואין אתנו יודע עד מה:

ספר תולדות יעקב יוסף - פרשת ויקהל - אות ג

ובזה נבאר ענין חד גדיא וכו', כי מבואר בו עשר ענינים. אבא, גדיא, שונרא, חוטרא, נורא, מיא, תורא, שוחט, מלאך המות, הקדוש ברוך הוא. כוללים כל עניני עוה"ז ועוה"ב, בין מצד עשר ספירות קדושות, הן מצד עשר כתרין תתאין, וכשהם בתוך לבוש הם עשרה, מה שאין כן בפנימית הם אחדות גמור, וזה יהיה כשלא יכנף עוד מוריך (ישעיה ל, כ) ובהסרת לבושין שישחוט הקדוש ברוך הוא למלאך המות סמא"ל, וישאר רק סא"ל יחוד הויה אדני, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט) והש"י יכפר:

הגדה של פסח - נוסח ההגדה:

חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא: דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:וְאָתָא שׁוּנְרָא, וְאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:וְאָתָא כַלְבָּא, וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:וְאָתָא חוּטְרָא, וְהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:וְאָתָא נוּרָא, וְשָֹרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:וְאָתָא מַיָּא, וְכָבָה לְנוּרָא, דְּשָֹרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:וְאָתָא תוֹרָא, וְשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָֹרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:וְאָתָא הַשּׁוֹחֵט, וְשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָֹרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:וְאָתָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָֹרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָֹרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטז עמוד א

מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו.

חידושי הגרי"ז סימן רח

הגדה של פסח: מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. מכאן ראיה למה שכתב הרמב"ם בפ"א מעכו"ם ה"ג דגם אברהם עבד מתחלה ע"ז ע"ש, דאם הכוונה על תרח מאי "אבותינו" הוא זה, אמנם מהפסוק שמביא "תרח אבי אברהם" משמע לכאורה הכוונה על תרח, אך קשה לומר כן וצריך לדחוק דמהפסוק אין כוונתו להביא ראיה מתרח.

בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לח סימן יג

יג וימת הרן על פני תרח אביו, רבי חייא בר בריה דרב אדא דיפו תרח עובד צלמים היה, חד זמן נפיק לאתר, הושיב לאברהם מוכר תחתיו, הוה אתי בר אינש בעי דיזבן והוה א"ל בר כמה שנין את, והוה א"ל בר חמשין או שיתין, והוה א"ל ווי ליה לההוא גברא דהוה בר שיתין, ובעי למסגד לבר יומי, והוה מתבייש והולך לו, חד זמן אתא חד איתתא טעינה בידה חדא פינך דסולת, אמרה ליה הא לך קרב קודמיהון, קם נסיב בוקלסא בידיה, ותבריהון לכולהון פסיליא, ויהב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון, כיון דאתא אבוה א"ל מאן עביד להון כדין, א"ל מה נכפר מינך אתת חדא איתתא טעינה לה חדא פינך דסולת, ואמרת לי הא לך קריב קודמיהון, קריבת לקדמיהון הוה דין אמר אנא איכול קדמאי, ודין אמר אנא איכול קדמאי, קם הדין רבה דהוה ביניהון נסב בוקלסא ותברינון, א"ל מה אתה מפלה בי, וידעין אנון, א"ל ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר, נסביה ומסריה לנמרוד, א"ל נסגוד לנורא, א"ל אברהם ונסגוד למיא דמטפין נורא, א"ל נמרוד נסגוד למיא, א"ל אם כן נסגוד לעננא דטעין מיא, א"ל נסגוד לעננא א"ל אם כן נסגוד לרוחא דמבדר עננא, א"ל נסגוד לרוחא א"ל ונסגוד לבר אינשא דסביל רוחא, א"ל מילין את משתעי אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו, הוה תמן הרן קאים פלוג, אמר מה נפשך אם נצח אברהם אנא אמר מן דאברהם אנא ואם נצח נמרוד אנא אמר דנמרוד אנא, כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרין ליה דמאן את, אמר להון מן אברהם אנא, נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו, הה"ד (שם /בראשית/ יא) וימת הרן על פני תרח וגו'.

(4) אהבת יהונתן - הפטרת שבת ר"ח (תמורת הפטרת צו)

ואמר ואתא שונרא ואכלה לגדיא. ידוע דחתול אינו מכיר את קונו כדאמרי' שם ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח תלמודו. עכבר עצמו לכ"ש. וזה מורה על פרעה מלך מצרים שאמר לא ידעתי את ה' ולא הכיר את קונו אשר בראו וכפר בהשגחת האל יתב' על השפלים וישראל נשתקעו שם במ"ט שערי טומאה. ואלו לא הוציא הקב"ה אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו' וכמעט נאבדו שם ויאכלו את ישראל בכל פה וזהו ואתא שונרא ואכלה לגדיא. והוסיף עוד ביאור איך שהודה פרעה באמיתת אחדות השם ושהוא משגיח בשפלים כמ"ה ה' הצדיק וידוע דמלת צדיק מורה על שופט צדק שיצא צדק מדינו ואין עולה לפניו והיה אז במדריגת כלב שמכיר את קונו במה שאמר ה' הצדיק וזהו ענין ואתא כלבא ונשך לשונרא ממה שהיה במדריגה תחילה. ובזה היה תועלת ישראל שלא נשתקעו שם בטומאת מצרים ואחר זאת יצאו ישראל משם ונצחו את מזל טלה אשר המצריים היו עובדים אותו ונשענים עליו וידוע דלעומת טלה הוא עומד כלב וכאשר ינוצח טלה וכשל עזור שהוא כלב. ולכך בעת צאת ישראל ממצרים ביד רמה שנצחו טלה כתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וקרבן השה תבטל כח הקליפה הנקרא כלב

ספר יד מצרים - פירוש הגדה של פסח רב יצחק אייזיק חבר

אלו ישראל שנמשלו לצאן, כמ"ש "ואתנה צאני" וכו', ונקרא חד גדיא כמ"ש "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" וכו'. ונמשלו לגדי כמ"ש בפ' אין צדין "ג' עזין הם, עז בבהמות, ישראל" וכו', וניתן להם תורה כדי להכניע יצרם, והם ב' מדריגות, א' מצד הנפש וא' מצד הגוף, ולכן אמר ב"פ חד גדיא וכו', ותיקונם ע"י הקרבנות שהם באים לכפר על החטא ולהכניע חומר הגוף ומדותיו הרעים שבאים מצד נפש הבהמית, וז"ש "דזבין אבא בתרי זוזי" שהוא מחצית השקל לקרבנות, כמ"ש רבינו הגר"א ז"ל מווילנא בס"ד פ"א, בענין מחצית השקל, שד' מאות שקל כסף, המחצית הם "מאתיים לנוטרים את פריו", הם הקרבנות שלוקחין ע"י מחצית השקל שהעולם קיים בהם, וז"ש "דזבין אבא בתרי זוזי", והוא מחצית השקל:

ואתא שונרא וכו':

הוא ענין מכירת יוסף שקלקלו ביסוד השלום שהוא קיום עולם, כמ"ש "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה" וגו', ועי"ז אכלה ושיחתה להני גדיים, והוא כענין השונרא שהיא מקור השקר, כמ"ש בזה בספר מלכיאל, וכתיב במכירת יוסף "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את כתונת יוסף" וגו', ושיקרו בברית אחים, ועי"ז "אתא כלבא", שהוא גלות מצרים שהיה ע"י סילוק השכינה, וזה ענין צורת אש שבבית שני שהיה בצורת כלב. "ואתא חוטרא", והוא מטה שנמסר ביד משה רעה"ש, "ואתא נורא", הוא חטא העגל, אש הוא, עד אבדון תאכל. "ואתא מיא", תפילת משה רעה"ש שנמשלה למים, כמ"ש "שפכי כמים לבך" וגו'. "ואתא תורא", הוא ירבעם בן נבט שהעמיד העגלים, תבנית שור אוכל עשב וקלקל תפילת משה והחזיר אש של חטא העגל. "ואתא השוחט", הם אנשי כנסת הגדולה שהתפללו שימסר יצר הרע בידם ועשו והצליחו ושחטו ליצרא דעכומ"ז. "ואתא מלאך המות", עוון שנאת חנם מקור כל עוון וחטא הוא השטן הוא היצה"ר הוא מלאך המות, והיינו הך דאחריב לבהמ"ק והגלה אותנו מארצו. "ואתא הקדוש ברוך הוא", כמ"ש "ביום ההוא יוסיף ה' שנית לקנות את שאר עמו", ואז "ובלע המות לנצח", ואז יאיר עינינו באור צח במהרה בימינו אמן:

חד גדיא דזבין אבא – פירש כלל גדול אצלינו שכל הטובות שהיו ושיהיו עוד בין בעולם הזה ובין בעולם הבא את כולם ירשנו מאבותינו בעת שבירך יצחק את יעקב ולולא הברכות חסרנו את כל, והכל היו לעשו והסיבה להברכות היו שני גדיי עזים, ובגמרא אמרו וכי מאכלו של יצחק היו שני גדיי עזים אלא אחד לפסח ואחד לחגיגה ורבותינו דרשו קח לך שני גדיי עזים טובים טוב לך וטוב לבניך, טוב לך שתירש את הברכות. וטוב לבניך שיזכו להביא שני שעירים לכפר עליהם ביוה"כ. אחד לה' ואחד לעזאזל, ונראה דהא בהא תליא כמו שהשעירים של יוה"כ אחד בא לכפר ואחד בא לפייס את השטן שלא יקטרג כך השעירים... וידוע כי הברכות מסר יעקב אבינו ע"ה לבנו ליוסף גם הבכורה נתן לו וכשבירך יעקב לבניו בכל השבטים לא נאמר לשון ברכה וביוסף כתיב ברכות אביך וכו' תהיין לראש יוסף, וגם זה ידוע שהשבטים גברה קנאה ביניהם ומכרו את יוסף אותו למצרים כדי לבטל הברכות והבכורה, ונתגלגל הדבר וירדו אבותחנו למצרים וכתיב ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות וכן יבואר שהיו מחמת המטה וכן ענני הכבוד וכל הטובות שהיו בבית המקדש נקרא על המטה כמו שנעשה בימי משה היה זכות המטה ומשה מסר ליהושע. וזה שרמז בעל האגדה היאך נתגלגל הדבר בבואם למצרים ובאיזה זכות נגאלו מה שהיה מראש ועד סוף וז"ש חד גדיא

ואתא שונרא – טבע השונרא היא מתקנאת וזהו קנאת השבטים שקנאו ביוסף.

ואתא כלבא – זו פרעה

ואתא חוטרה – זה המטה שהכה לפרעה

ואתא נורא – זה היצר הרע

ואתא תורא – זה אדום

ושתא למיא – זה כנסת ישראל

ואתא השוחט – זה משיח בן יוסף

ואתא מלאך המות – כי משיח בן יוסף נהרג

ספר בת עין דרושים לפסח

חד גדיא דובין אבא בתרי זוזי (הגש"פ). נודע כי מה שזכו ישראל לקבל את התורה היה על ידי גלות מצרים, כדאיתא במדרש (שבת פח ע"ב) שבקשו מלאכי השרת לקבל את התורה, והשיב להם הקב"ה כלום למצרים ירדתם כלום לפרעה נשתעבדתם, אמנם ישראל על ידי שעבוד מצרים זכו לקבל את התורה:

והנה גלות מצרים נמשך משתי סלעים מילת כתונת פסים שעשה יעקב ליוסף, כמה שאמרו חז"ל (שבת י ע"ב) לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל שתי סלעים מילת שעשה יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו בניו למצרים:

והנה כללות כל התורה היא אנכי ולא יהיה לך (ז"ח פ' יתרו מא.), שבדיבור אחד נאמרו (מכילתא יתרו עה"פ שמות כ א, ת"ז ת' לב עו.), ולפי זה נמשך קבלת התורה לישראל על ידי שתי סלעים מילת שעשה יעקב ליוסף, כי עי"ז נתגלגל הדבר וירדו בניו למצרים, ועי"ז זכו לקבלת התורה. וזהו חד גדיא, היינו גדיא הוא מלשון הגדה, שדיבר השי"ת דבור אחד אנכי ולא יהיה לך, שהוא כללות כל התורה:

מאיזה בחינה זכו ישראל לזה, הוא דזבין אבא, הוא יעקב אבינו ע"ה. בתרי זוזי, על ידי שתי סלעים מילת שעשה ליוסף, וגרם שנתגלגל הדבר שירדו בניו למצרים, ועל ידי גלות מצרים נמשך קבלת התורה לישראל, שבכללותיה הוא אנכי ולא יהיה לך שבדיבור אחד נאמרו והבן:

(6) ספר עמק המלך - שער טז - פרק ח

ומה שאמר, 'והשתא חברייא קב"ה יהיב לי אסוותא ועשק לי וערב לי', הענין הוא מחובר על מה שאמר בזוהר ישן פרשת בלק זוהר גדול דף צ"ח [במדבר ר"ד ב'] וזה לשונו, 'עד דהוו אזלי, הא יונה חד מטא לגבי רבי אל(י)עזר שריאת וקא מצפצפא קמיה, אמר רבי אל(י)עזר, יונה, כשרה הוית תדיר בשליחותך, זיל ואימא ליה הא חברייא אתאן לגבך, ואנא עמהון', 'וניסא יתרחיש ליה לתלתא יומין, ולא ינפיל עליה דחילו, דהא בחדוא אנן אזלין לגביה, אתיב זמנא אחרא ואמר, לא חדינא סגיא, ובאיש בעיני סגי, על חד רמונא מליא דאתיהיב תחותיה, ויוסי שמיה'. פירוש הפדיון שינתן תחת חמיו של רבי אל(י)עזר, הוא רמון מלא תורה ורבי יוסי דפקיעין שמו, שאומר ומספר המעשה אחר זה, עד שגם רבי אל(י)עזר עם חביריו הלכו שם והצילו אותו בסיוע חד גדיא, בנו של רבי יוסי דפקיעין, שבכה ש"ע דמעין. וגם הרבי יוסי הזה ניצול מיד מלאך המות, שרצה לעשוק אותו מן העולם, והקב"ה נתן תחתיו לפדיון תליסר בני נשא [שם ר"ה א'], וכ"ב שנה הוסיפו לו מן השמים ללמד ההוא גדיא דיליה תורה, שנתנה בכ"ב אותיות, והוא הערבות שעשה קב"ה, שיבוא אחר כ"ב שנים בלי איחור ועיכוב. כי המלאך המות לא רצה לפטור אותו מן הדין כמו שאמרנו למעלה שהמיתה צריכה להיותה נשלמת, כי הכי ארחוי דנחש עילא ותתא, ואינו הולך מן הדין עד שנותן לו הקב"ה פדיון תחתיו. ומאחר שהיה ר' יוסי אדם חשוב, נתן הקב"ה י"ג בני אדם תחתיו תמורה, וכל זה דווקא שייך בתלמיד חכם המעביר על מידותיו [חגיגה ה' א'], מושך המוחין מדיקנא דאריך לז"א עד שנעשה גם הוא י"ג מדות בדיקנא דיליה, ובזה הוא 'ורב חסד מטה כלפי חסד' ומעביר גם כן על מדותיו, ועושה עמו לפנים משורת הדין:

(28) ספר אמרי אמת - ימים ראשונים של פסח

פודה כהלכה, איתא בגמרא יבמות אמר רב הלוקח עבד מן העכו"ם וכו' וצריך לתקפו במים וכו' דלא לקדים ולימא לשם בן חורין אני טובל, כשנגאלו אז ישראל היה צריך כל אחד לשעבד עצמו לה' קודם שיבוא היצר הרע ולא להמתין רגע אחד כמו שצריך להניח יד על העבד קודם שיזכה לעצמו, ולכן מיד אחר יציאת מצרים אמר השי"ת כי לי בני ישראל עבדים וגו' אני ה' אלקיכם היינו שחל עליהם שם שמים ועל ידי זה הונח בכל אחד מישראל נקודה אלקית, חלק אלוק ממעל, וזהו דכתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים וכתיב המוציא אתכם מארץ מצרים והפודך מבית עבדים וזהו פודה כהלכה, אאזז"ל אמר שהעשר מכות ביררו העשרה מאמרות ועל ידי זה הגיעו לעשרת הדברות כי הכל אחד, איתא בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה, ועוד בהיותם במצרים כבר נקראו קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, העשר מכות היו בכדי להפרע מן הרשעים ומכת בכורות היתה לבסוף והיא כנגד מאמר בראשית, בשביל ישראל וכו', כדכתיב בני בכורי ישראל, ואיתא דבבראשית נכללו כל המאמרות, וזהו חד גדיא לשון הגדה היינו אמירה אחת

(42) ספר ליקוטי הלכות או"ח - הלכות ראש חדש הלכה ו

יט) וזה בחינת מה שאומרים בפסח על הסדר, חד גדיא, שהוא פליאה נשגבה, אך כל הענין הזה של המעשה של החד גדיא, הכל הוא בחינת עוות המשפט שכל אחד עות משפטו, כי השונרא אכלה הגדיא שלא במשפט. ואתא כלבא ונשך לשונרא, אף על פי שלהשונרא בודאי מגיע זאת, אבל הכלבא נשכה בעולה, כי מי שם אותו לשופט וכן החוטרא והנורא וכו', כלם נקמו זה בזה. והכל היה סבובים מאת ה' יתברך, כי לכל אחד מגיע כן על פי משפט. ואף על פי כן הם בעצמן עותו המשפט. ועל כן באמת נקמו בהם אחר כך, כי באמת בענין המשפט אי אפשר להבין כלל, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך ואסור להרהר בזה כלל. וכמובא מבוכה זאת על משנה אף הוא ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים אמר אמר לו, על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון, כי בודאי מגיע לו להטיפו על פי משפט ואף על פי כן הוא עשה עולה. ועל כן סוף מטיפיך יטופון. ועל כן אומרים ענין זה של החד גדיא בפסח להורות שאסור להרהר בענין משפטיו יתברך ואסור לנו לעשות עולה נגד חברנו אף על פי שמגיע לו כן על פי מעשיו. אבל אנחנו צריכים שלא לעות המשפט, כי המשפט לאלקים הוא. ועקר תקון המשפט בשלמות הוא רק על ידי משפט ה' יתברך, שזהו שמסימין בסוף, ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות וכו'. להורות שעקר גמר תקון המשפט יתגלה לבסוף כשיבוא הקדוש ברוך הוא וישחט למלאך המות ואת רוח הטמאה יעביר מהארץ, אבל עתה אי אפשר להבין דרכי משפטיו יתברך ואסור לכנס להרהר כלל במבוכות האלו, רק להאמין כי משפטיו יתברך עמקים מאד ואי אפשר להבינם כלל. ובאמת הכל בחסד וברחמים. ועל כן אומרים זאת בפסח, מחמת שאז עדין קדם תקון המשפט להורות שכל זמן שלא נתתקן המשפט על מכונו אי אפשר להבין משפטו יתברך כלל כנ"ל, עד שיבוא הקדוש ברוך הוא וכו', דהינו עד הקץ האחרון, שאז יהיה עקר תקון המשפט בחינת ציון במשפט תפדה וכו'. ואז יתגלה הדעת ויבינו ארחות משפטיו יתברך, אבל עתה צריכין רק להאמין באמונה שלמה כי ישר משפטיו יתברך והכל בחסד גדול, כי אפלו אחר הפסח שמתחיל תקון המשפט עדין אין זוכין לתקון המשפט בשלמות וכמובן לעיל ), כי עקר תקון המשפט יהיה על ידי משיח צדקנו בעת הקץ האחרון, כמו שכתוב, "ושפט בצדק דלים וכו'". וכתיב, "ישפט עניי עם". וכתיב, "ארענה במשפט". וכן בפסוקים הרבה כנ"ל: